בין הדלקת נר אחת לשנייה, בבית עם הילדים, עם המשפחה המורחבת, אוחזים במסורת המשפחתית, הישראלית, להתלכד יחד מכל קצוות הארץ. כל אחד נכנס עם המעיל על כתפיו, עם המטען שאותו הוא סוחב מהשנתיים, השנה האחרונה, מביא עימו מפרי עמלו. יחד מברכים את ברכת החג, הצעירה בחבורה מדליקה נר, לצד הדוד מירושלים שנוטל את הכבוד. שרים
יותר מתמיד, אנחנו מטולטלים בין ייאוש לתקוה, בין החיים למתים, בין טוב לרע הבלתי נתפס. לא תמיד ברור איך אנחנו מצליחים לעבור את היום, בו לעיתים אנו מחסירים לעיתים כל שעה עגולה פעימה. דווקא בזמן הזה, גובר הצורך למצוא מקום שאפשר להניח בו את הלב. יש אינסוף הגדרות למקום – איך הוא נראה, נשמע
טרום ה – 7 באוקטובר, הבסטי שלי קנתה לנו כרטיסים לאירוע השנתי של 'טרנדולוגית', המנתחת מגמות ותופעות שישפיעו עלינו בשנה האזרחית החדשה. ביקום מקביל היה זה טבעי. ביקום שלנו, לצאת מהבית לשבת באולם ולשמוע הרצאה זה חריג. התופעה המרכזית שהיא חזתה בעצימות גבוהה היא החזרה לבסיס של האנושות דרך הצרכים הרגשיים הבסיסים: לחזור למקור, להרגיש
הקיץ האחרון הצליח להפוך לקיץ מלא וממלא. לצד עבודה רבה על המקלדת, בכתיבה וחקר בתחומים מגוונים שיוצרים ועושים טוב בארצנו, חזרתי להיות אמא של בוגר תיכון ולהתרגש מהטקס והפרום. באותה נשימה להחסיר פעימה כשראיתי אותו עם השיער הקצוץ במדים אומר "אני נשבע". לחוות לראשונה אמא של סטודנט שנה ראשונה, המתח בין מועדי א' ל ב'
בשבועות האחרונים פיתחתי לי הרגל חדש. כשאני מוזמנת לבית של מישהי לכבוד – חג, יום הולדת או סתם כך. בדרך ממני אל המארחת, אני מלקטת פרחים, עלים וענפים מהעצים הציבורים (את אלו שמותר כמובן) אחד, אחד, ועוד אחד עיניי תרות ומחפשות צבעים וריחות, משתאה לגלות כמה הכל פורח מסביב וכל מה שצריך הוא להרים ראש
אחרי שעוברים את ההר, יש ציפייה מדוברת שאנחת הרווחה תגיע. הלחץ והמתח שהיו לפני טיסת חיסול הפצצה יתפוגגו לנוכח ההצלחה ואפשר לשים את זה מאחורינו ולהירגע. כיצורים אנושיים אנחנו שוכחים את הזמן הנדרש לדומם מנועים – הזמן שבו אנחנו מתחילים להוריד לאט לאט את המהירות, מנמיכים גובה, מוציאים גלגלים, מתקשרים עם מגדל הפיקוח לקבלת הכוונה
בשנה האחרונה ביום בהיר אחד התגלה הר במסע חיינו. אני שבחיי המקצועיים והאישיים מציירת הרים ועוזרת לאנשים ולארגונים לשרטט את ההר הבא שלהם רגע לפני ההגעה לפסגה, ניצבתי מול הר געש שאת היקפיו ומידותיו רק הזמן ידע לספר. במשך החודשים האחרונים אני, כמו מטפסי ההרים המתאמנים פיזית ומנטלית כדי להיות מסוגלים בטיפוס, שגופם יישא אותם
הספירה לאחור במסיבה החלה, מחליפים שנה, מחליפה קידומת ואיתה צפות אינסוף מחשבות המייצרות אכזבות, רצונות ומשאלות חדשות. מתקשה לעכל את מה עברנו בשנה החולפת, כמדינה, כחברה, כמשפחה וכפרטים. התמונות רצות כל כך מהר ונהיינו מטורללים. הדבר שמסייע לנו להישאר שפויים היא היכולת המופלאה של מוחנו למחוק, לזכור ולארוז סיפור דרך עימו נהיה מסוגלים לחיות בנעימים.
השנה שחלפה לא היתה פשוטה לאהבה. התנאים הסביבתיים לא עשו לה חיים קלים. היא הועמדה באינספור מבחנים, של מרחק, זמן, אינטסיביות, כוח רצון, עננה גדושה של פחד וייאוש וכל אלה התקשו להזין ולתת לה חמצן לנשום. זו היתה שנה לא פשוטה, בלשון המעטה לאוהבים ולמחפשים אותה. שנה שפיסת החיים שהתנהלנו בתוכה, או לפחות כך חשבנו
ברקע התבודדות של שלומית בונה סוכה מטעמי מדינה ולא דת, איש ואישה ספונים בביתם, בחיק המשפחה הגרעינית. זו בקשה הזויה לתקופתנו ונראה שממציא התקנות חי בסרט, הרי בשנת 2020 המושג הזה "משפחה גרעינית" צורות רבות וגבולות לא ברורים. בתוך הניסוי האנושי, בו אנו מנהלים שיגרה כלשהי, עולים הבזקים, הבלחות של געגוע המקבלים צורה של ענן.